הספר "רקורסיה" עוקב אחר בלש ומדענית שמנסים לעצור מגפה שגורמת לאנשים להיזכר בפתאומיות בזיכרונות שווא של חיים שלמים שמעולם לא חוו. כחוקרת מוח, ניכר שקראוץ' עשה תחקיר רציני במדעי המוח והשתדל להכניס עובדות מתוך המחקרים החדשניים ביותר לתוך העלילה שלו. על אף שהספר מאבד מדיוקו המדעי ככל שהוא מתקדם, האופן שבו הוא בוחן את הזיכרון האנושי והמשמעות שלו לחיים שלנו לא הופך לפחות "נכון."

"פרויקט הייל מרי" הוא מסוג הספרים שתיאור העלילה שלו יעשה לו עוול. אספר לכם רק שהוא מתחיל כאשר הגיבור שלנו מתעורר במקום לא ידוע, כשהוא לא זוכר כלום מעברו. כמו הספר הקודם שלו, "איש המאדים" (שעליו התבסס הסרט "להציל את מארק וואטני"), "פרויקט הייל מרי" הוא ממתק לכל מי שמתעניין במדעים ונהנה מאתגר אינטלקטואלי. וייר לוקח מדע אמיתי, מסביר אותו, ומשתמש בו ביצירתיות כדי להציג בעיות ולפתור אותן.

"הכול בכל מקום בבת אחת" הוא סרט שיכול לגרום לכם לדמוע בגלל דיאלוג בין שתי אבנים עם עיני פלסטיק זזות, וזה בגדול כל מה שאתם צריכים לדעת עליו. סרט המדע הבדיוני שיצא השנה הוא בו זמנית סרט אקשן מרהיב, דרמה משפחתית, קומדיית נונסנס ויצירה מעוררת השראה. אם אתם אוהבים את אחד מסוגי היצירות הללו, אני ממליצה בחום.

הפודקאסט "Science Vs" בוחר בכל פעם נושא שנמצא תחת דיון ציבורי, ובודק מה יש למדע יש להגיד עליו. תוכלו למצוא בו פרקים ששואלים מגוון שאלות, כגון אם מזון מעובד באמת גרוע לנו, אם פוטבול באמת פוגע במוח, אם טיפול פסיכולוג עובד ואם כדאי להשקיע במזון יוקרתי עבור בעלי חיים שלנו. "Science Vs" הוא פודקאסט כיפי וקליל, שעדיין מצליח לשמור על דיוק מדעי ולהנגיש בצורה מעולה את התחומים השונים שבהם הוא נוגע.

ברתלמי הוא סופר אמריקאי שנולד בשנות השלושים של המאה הקודמת ומת ב-1989. מה שאני אוהב בכתיבתו זו התחושה שגם הוא עצמו לא יודע מה עומד לקרות במשפט הבא, ושבלב ג'ונגל האירועים הוא מחפש, יחד עם הקורא, שביל עלילתי שיוביל אותו למקום מבטחים. בלינק המצורף אפשר לשמוע אותי קורא את אחד מסיפוריו של ברתלמי ומדבר עם עורכת "הניו יורקר", דבורה טרייזמן, על כתיבתו.

https://www.newyorker.com/books/page-turner/fiction-podcast-etgar-keret-reads-donald-barthelme­­­

בזכות העונה האחרונה של "דברים מוזרים" זכינו כולנו להיזכר בקייט בוש ולזמזם את שירה החד פעמי "Cloudbusting", וזה זמן מצוין להיזכר גם באלבום הנהדר שלה "THE DREAMING", שבו מספרת בוש בשיריה סיפורים מטורפים על הארי הודיני, על הרס אדמות האבוריג'ינים באוסטרליה ואפילו על שודדי בנקים נוסטלגיים.

מעטות היצירות אשר מצליחות ללכוד את רוח הזמן שבו הן נוצרו כמו "ניתוק". המציאות הדמיונית שאותה היא מציגה, שבה עובדי חברת "לומון" נדרשים לנתק בין זיכרונותיהם במקום העבודה לבין אלו המתרחשים מחוץ לו, מתייחסת באופן מתוחכם להפרדה בין האישיות המציאותית שלנו לבין זו הכמעט מנותקת, הנמצאת ברשתות החברתיות ובאינטרנט. מקום העבודה בסדרה הוא מין שילוב מוזר מוזר בין "ספינת האהבה" לסרט כלא, וענקי משחק כמו כריסטופר ווקן וג'ון טורטורו דואגים שהסיפור המופרע הזה יעורר הזדהות ורגש גם בקרב צופים ציניים במיוחד.

מה יעשה אדם מן היישוב כאשר יום בהיר אחד נוחתות על ראשו צרות שמערערות את קיומו ואת אמונתו בצדקת הדרך ובטוב האנושי? שאלה זו מוטחת בפניו של לארי גופניק, מורה לפיזיקה תם וישר דרך, ובפניהם של הצופים בסרטם המשובח של האחים כהן, "איש רציני" ("A Serious Man") שתורגם לעברית (ולא בהצלחה) בשם "יהודי טוב". בסגנונם הייחודי וברגישות פילוסופית שאין שנייה לה בתולדות הקולנוע העכשווי, מציגים האחים כהן תמונה פילוסופית טרגית וקומית בה בעת. זהו סרט משובח מבית היוצר של שני גאוני הקולנוע (החתומים על "ביג ליבובסקי" ו"פארגו"), המהווה תשובה קולנועית לשאלה פילוסופית קיומית. אמרתי תשובה? אולם יותר משיש כאן תשובה יש כאן ניסיון לתשובה, או לכל הפחות ניסיון אותנטי להבין את השאלה. את התשובה נשאיר לחוויית הצפייה האינדיווידואלית של כל אחד ואחת מאיתנו.

משפחה לא מתפקדת, הכוללת את אבי המשפחה (מנטור כושל להעצמה אישית), אח עיוור צבעים וחושב ניטשה שרוצה להיות טייס, אחות מתוקה ושמנמונת שלא נותנת לדימוי הגוף להוות מכשול בפני רצונה לזכות בתחרות יופי, דוד מומחה לספרות שמומחיותו הביאה אותו לניסיון התאבדות, ואם המשפחה (שמחזיקה את כל העסק הזה בסלוטייפ), יוצאת למסע בעקבות "דרך הלבנים הצהובות" מאלבוקרקי להוליווד, כדי להשתתף בתחרות היופי "מיס סנשיין הקטנה". התחרות, כמו גם המבנה המשפחתי ומערכת הערכים שסובבת אותם, מהווים את עיקרו של המסע. הללו מעומתים עם הכישלון המובנה בהם, עם חוסר התפקוד, עם הריקנות של עידן הצרכנות הטכנולוגי ועם הרדידות של שאיפות, דימויים ויעדים בעידן זה. זהו סרט מלא הומור, וגם כמה רגעי חשבון נפש וכאב, המעמת את חברת הצריכה והמסכים עם חוסר התוחלת שבצורת קיום זו. תוך הימנעות מספוילרים כדאי לציין שסיומו של המסע כרוך בריקוד משולח רסן על במה מרכזית, ריקוד חברתי-משפחתי שהוא גם, בה בעת, מימוש של מילות השיר"Super Freak" : The girl is a super freak, But she's alright.

בפודקאסט "עושים תנ"ך" מארח יותם שטיינמן חוקרי מקרא ביקורתיים ומשוחח איתם על פרקים שונים ועל תקופות שונות. שטיינמן מוביל את השיחה בבקיאות רבה, וחושף בפני המאזינים, בעזרת המומחים, את ההקשר ההיסטורי והתרבותי, ואת הממצאים הארכיאולוגיים. הפרשנות, שאינה מחויבת לתפיסת העולם הדתית, חושפת עובדות מרתקות, שבוגר מערכת החינוך הציבורית בישראל לא מכיר. התוצאה יוצאת מן הכלל.

הרבה פודקאסטים בארץ עוסקים בכלכלה, אבל רק בבודדים מהם המגישים הם בעלי השכלה כלכלית רחבה. הפודקאסט "כשבגרוש היה חור: פודקאסט על כסף ששינה את ההיסטוריה", של רועי גרון, עוסק בהיסטוריה כלכלית, ומראה בצורה נהדרת איך הציבור, העיתונאים, וחמור מזאת – מקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית, לא לומדים מההיסטוריה וחוזרים על אותן טעויות. מומלץ לכל מי שרוצה לרכוש השכלה רחבה.

זהו אולי הרומן השלם ביותר בספרות האמריקאית, יצירת מופת שכל תיאור של זוג פמוטים בה הכרחי, וכל שילוב זרועות בה הוא בעל משמעות. וורטון מתארת בדקדקנות את הפרטים הקטנים שמרכיבים את "הכבוד המעמדי", שמתברר שיש בו מספיק עוצמה כדי להשפיל ולהכריע את הרוח האנושית. הכבוד כאן הוא מכני, והאנשים הכפופים לתכתיביו הם לא יותר מבובות מריונטה ש"בוחרות" בגורל שנקבע עבורן מראש. באחד מרגעי השיא מבקש ניולנד ארצ'ר מהרוזנת אולנסקה לברוח ממציאות שבה הם לא יכולים לממש את אהבתם, אל עולם שבו "נהיה רק שני בני אנוש שאוהבים זה את זה, שהם עולם ומלואו זה לזה; ושום דבר אחר לא יהיה חשוב". והרוזנת משיבה לו כך: "'כן, יקירי – אבל איפה נמצאת הארץ הזאת? היית שם פעם?". וכיוון שהוא נשאר אילם וזעוף, היא ממשיכה: "אני מכירה רבים מאוד שניסו למצוא אותה; והאמן לי, כולם יצאו בטעות בתחנות בצד הדרך: במקומות דוגמת בולון, או פיזה או מונטה קרלו – והם לא היו שונים כלל מהעולם הישן שהם עזבו אלא רק קטנים ועלובים ומופקרים יותר".

מי מאיתנו לא חלם על נקמה קרירה שתוגש לאדם שפגע בו, או לחבורה שהוקיעה אותו, והינה הוא חוזר אליה עטור במדי ניצחון וזוכה לכבוד הראוי לו? הגיבור של ברדיצ'בסקי בנובלה "מחניים" הוא צעיר יהודי ש"מוחו נתרוקן מנחלת אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו". הוא נוטש את העיירה היהודית, פונה לעיר הגדולה ומתאהב בגויה, אך עדיין חולם על היום שבו יחזור לתבוע את עלבונו מאנשי העולם הישן שהחרימו אותו. למי שלא מכיר את הסופר האדיר הזה, מדובר על כותב פורץ גבולות, הן בפואטיקה שלו והן ברעיונות שלו, סופר שמשלב אגדה יהודית ודמיון עם ריאליזם נוקב וחשבון עמוק עם יהדותו.

רבים כתבו על השכול בספרות העברית, אבל אף אחד לא כתב על השכול כמו יהודית הנדל. הנדל ביקרה בבתי הקברות הצבאיים תקופה ארוכה, וביד אומן שרטטה את המפגשים של אותן משפחות שמגיעות, לעיתים בכל יום, לפקוד את הקבר של אהוביהן. למי שיחפש כאן זיכרונות מלחמה ותיאורי קרב צפויה אכזבה. רוב השיחות הן על עיצוב הגינות סביב הקבר, ניקוי המצבות, וכל אותם דברים בנאליים שקשורים בשכול. אך דווקא בשל ההימנעות הזאת מצליחה הנדל לתאר את עומק הכאב של האובדן. זהו ספר שהוא לא פחות מפסגת היצירה של אחת הסופרות הגדולות בספרות העברית.

נשמות ברבור רבות שואלות אותי בעקבות ההרצאות ממה להתחיל אם רוצים להתחיל לקרוא פילוסופיה. יש הרבה מאוד ספרי מבוא מרתקים וטובים לאהבת החוכמה, אבל אני בעד לחתוך ישר לווריד הצוואר ולקרוא את הפילוסופים הגדולים עצמם. לא לפחד! נכון, חלק מהם מורכבים קצת יותר ואולי כדאי לקרוא מבוא יחד עם הטקסט עצמו. אפלטון, עם זאת, הוא חבר שלכם. אל תפחדו אף פעם מאפלטון. אפלטון! מרוב נשגבות, עצם המחשבה שאני והוא משתייכים לאותו המין, ממלאת אותי נחמה! האיש שנתן לנו את סוקרטס ובמובנים רבים כונן את הפילוסופיה המערבית, כתב כל כך טוב עד שכשקוראים אותו, שוכחים שקוראים ופשוט מרגישים נוכחים שם, ברחובות אתונה, עם סוקרטס סופרסטאר – חלק מהשיחה. לא בהכרח מבינים הכול בקריאה ראשונה, אבל מבינים משהו. ואז יותר בקריאה שנייה. ואז יותר בשלישית. אנילא יודע מתי מפסיקים להבין יותר בקריאות חוזרות, עדיין לא הגעתי לתחתית של אף אחד מהדיאלוגים האלה. אני ממליץ להתחיל עם "האפולוגיה" אבל כל דבר שבא ליד מבורך!

במנזר בירושלים יושבת נשמת ציפור עדינה ועילאית. במנזר בירושלים יושבת אישה קטנה עם פסנתר. קוראים לה אמהוי צגה-מרים גברו, והמוזיקה שלה היא אלוהית. פשוט אלוהית. כמו ליסט, כמו שופן, כמו באך. כל כך הרבה לב, כל כך הרבה רוך, כל כך הרבה יופי. תאזינו!

מי אמר יצירתיות מוחלטת, השראה מתמדת, ריפוי ורוממות רוח ולא קיבל? חודורובסקי הוא אופן עילאי של עצם היש בכל עשייתו המבורכת! אומן, במאי וסופר צ'יליאני ממוצא רוסי-יהודי, ה"פסיכומאגיה" שאותה פיתח כשיטת טיפול ויצירה משתקפת במאמץ מתמשך לברוא אומנות שמרוממת את רוח האדם ומבריאה אותה. אני ממליץ מאוד על ספר שראה אור בעברית לאחרונה, "ריקוד המציאות", וכמו כן על הסרטים הענקיים שלו "ההר הקדוש", "ריקוד המציאות" ועוד – מי שיעז, יזכה!

בעולם הפודקאסטים, להמליץ על "Hardcore History" של דן קרלין זה כמו להמליץ על "קיצור תולדות האנושות". כולם כבר שמעו על זה. אבל אם בכל זאת לא שמעתם: דן קרלין מקליט פודקאסטים שלא דומים לאף פודקאסט אחר. הוא מדבר, לבד, בלי אפקטים, בלי הפסקות ובלי פרסומות, במשך בין שלוש לשש שעות לכל פרק, מה שהופך כל פרק למעשה לספר מוקלט לא-קצר. קרלין הוא גאון בסיפור סיפורים ואובססיבי בתחקיר, ולכן כשהוא מתלבש על מלחמת העולם הראשונה, זה הסיפור הכי טוב שתשמעו על מלחמת העולם הראשונה, וכשהוא מספר על תולדות הנשק הגרעיני זה סיפור אימה מבעית. זהו פודקאסט שמצריך סבלנות ונסיעות ארוכות, אבל אין מספרים כמוהו.

לא נעים להודות, אבל עדיין מתהלכים בינינו אנשים שמשחקים מונופול, או גרוע יותר: שאינם משחקים משחקי קופסה בכלל, משום שהדבר היחיד שהם מכירים הוא מונופול. עולם משחקי הקופסה המודרניים הוא ענק, צבעוני, מגוון ומספק תמריץ ועונג מוחי לאנשים מבוגרים בהחלט, אבל עבור אנשים שההיכרות היחידה שלהם איתו היא מונופול (או אפילו ריסק), משחקי ענק מורכבים (ומצוינים) כגון "גלומהביין" יהיו מפחידים מדי. המשחק "Calico" הוא מקום מצוין להתחיל בו. הוא מגיע בקופסה קטנה, את החוקים אפשר ללמוד בקלות, הוא יפהפה וכולל ציורים חמודים של חתולים – אבל אם תשחקו אותו עם חברים תחרותיים הוא עלול לגרום למוח שלכם להתחממות-יתר. זאת יצירת מופת של עיצוב משחק, ויש בו גם חתולים.

ספרו של אלבר קאמי, "אדם הראשון", יגרום לכם לא רק להוקיר את קאמי הפילוסוף והסופר אלא גם את אלבר האדם, שהיה איש נדיר בעל נשמה אצילה, יושר פנימי, כנות מדהימה ואהבת אדם, מסוג שלא מייצרים כבר היום. כתב היד הלא-גמור של הספר הזה נמצא בתיקו השחור של קאמי, סמוך למקום שבו התרסקה המכונית שבה קיפח את חייו במהירות של 130 קמ"ש, בארבעה בינואר 1960. חודשיים קודם לכם חגג קאמי את יום הולדתו ה-46, שלוש שנים אחרי שהיה לסופר הצרפתי הכי צעיר שזכה בפרס נובל. "אדם הראשון" הוא ניסיונו של קאמי הבוגר לתפוס בזנבו את הזמן האבוד של ילדותו האלג'יראית. גיבור הספר, שלו העניק את סיפור חייו, הוא ז'אק קורמרי, שכבר בגיל שנה איבד את אביו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונותר לגדול עם אימו החירשת והאנאלפביתית ועם סבתו הקשוחה, שניהלה את הבית בפועל. למזלו, היה לו מורה עקשן שזיהה את הפוטנציאל שלו, ושכנע את הסבתא לשלוח את נכדה ללמוד בעיר הגדולה, כי כמו שהוא אמר לה, "אלבר כל כך יקר לי שאני לא רוצה לראות אותו כאן בשנה הבאה". קאמי הבוגר לא שכח את המורה הראשון שלו, לואי ז'רמן, והוא היה הראשון שקיבל ממנו מכתב אחרי הזכייה בנובל ב-1957: "נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים אלה לשכוך מעט ועכשיו אני פונה אליך, לומר לך דברים שיוצאים מן הלב. חלקו לי כבוד גדול מדי, שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אימי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בליבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה. אני מחבק אותך בכל כוחי, אלבר קאמי". אני זוכר שכשקראתי את המכתב הזה בפעם הראשונה חשבתי שאם לא הייתי יודע שום דבר על האיש שכתב אותו, לא הייתי צריך יותר לדעת כלום; לפעמים מכתב אחד יכול להעיד על אדם יותר מכל האנשים והמילים בעולם.

ישנם ספרים ששיני הזמן החדות לא תנגוסנה בהם לעולם. "קולות האדמה" של צ'ואנג- טסה, הפילוסוף הסיני בן 2,300 השנים, הוא ספר כזה, ששמים על מדף קטן על יד המיטה, וקוראים בו שוב ושוב, כמו בפעם הראשונה, מחוכמתו של הסיני העתיק הזה. "הוא מתבונן במעוף הזבוב, בצעדת החיילים, בענפיו של עץ, במצנפתו של הפקיד הממשלתי – בכל אותו תוהו ובוהו הקרוי 'עולם' – והוא צוחק", כותב עליו המתרגם יואל הופמן. בימינו המגלומניים המשופעים במתכוני אינסטנט לאושר הנצחי, "קולות האדמה" הוא מערה של 69 נטיפי חוכמה צנועה, של "הידיעה שאינה יודעת", ידיעה הצוחקת לאפסיותו של האדם, ומזכירה לו מי הוא ומה הוא מול הטבע, היקום, הגורל והמוות.

"מולכו" של א.ב. יהושע הוא רומן מופת לכותבי רומנים, אולי מדריך לפרוזאיקנים. זהו ספר שהקריאה החוזרת בו היא שיעור מאלף במלאכת הסיפור, מופע של שליטה בנפשו של אדם אחד, במשך שנה אחת, שנה שמקפלת בחובה חיים שלמים. העלילה, בקצרה, מגוללת את שנת האבל הראשונה של אלמן חיפאי שאשתו נפטרה מסרטן, ומתארת את תהליך ההשתחררות, תהליך המאבק של מולכו באשתו המתה, מאבק שיש בו גם הזדהות עמוקה איתה. כל ניסיונותיו הכושלים להחיות את אשתו בחמש הנשים הדומות והמנוגדות שמחליפות אותה הם גם ניסיונותיו של מולכו "לקום לתחייה" בעצמו ולאחוז בשורשי עצמו. אני אוהבת את הרומן הזה כי יש פה את כל מה שאני אוהבת בספרות: ישנם אינסוף הפרטים שמרכיבים את המציאות האובייקטיבית של חיי הגיבור, וישנן ההשלכות שהלכי הנפש שלו מקרינים על העולם. ישנה ההקבלה המופלאה בין המציאות החיצונית ובין המונולוג הפנימי, ואיך שהחוץ והפנים כל הזמן משוחחים ביניהם ומשחקים ביניהם, מעבדים ומשכללים ומשקפים זה את זה ומולידים עוד ועוד בבואות, וישנן גם דמויות ובנות דמות ודמויות ראי, המרות, החלפות, הכפלות, התפצלויות וממלאי מקום – כל אלה מאכלסים את הספר הזה מכל עבר, וכל חמשת הפרקים שבו, כל עונה מעונות השנה עד שמלאה שנת האבל, כל החמש הן וריאציות מפתיעות ולא פעם משעשעות זו על זו.

מולכו, גיבור הרומן הגדול הזה של יהושע, מתבונן בעולם במשקפיים בי-פוקאליות, מרחיקות ומקרבות. הוא מצוי תמידית בכפילות הקיומית הזאת של פחד וכמיהה, כאב ושמחה, מערבב התרגשות ואשמה. וכמונו, כמו כולנו, רגשותיו הם תמיד דו-קוליים.

הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון אמר שאם הסרט "לפני חצות" היה מגיע להמונים, הוא "היה יכול להרחיב את התפיסה שלהם לגבי חיי נישואים, מה כוללים חיי נישואים נורמליים ואיך הם באמת נראים". אנחנו מוקפים בסרטים ובסדרות טלוויזיה שמשקרים לנו על אהבה, והטרילוגיה יכולה להרחיב את התפיסה הנוקשה של הנורמליות. מה שיפה בטרילוגיית הסרטים הללו זה שהם חפים מכל הקלישאות ומכל הפומפוזיות שבדרך כלל מקובלות בז'אנר. ראשית, הסרטים הם מינימליסטיים: יש ג'סי, יש סלין, וזה הכול. אלה הדמויות היחידות והדיאלוג ביניהם מחזיק את כל שלושת הסרטים. יש שם עולם ומלואו, והסרטים מפרקים את כל הקלישאות ההוליוודיות על זוגיות: אנחנו רואים שם שני אנשים שאוהבים, שאומרים זה לזה דברים נוראיים, רואים קשר שממשיך למרות בגידות, רואים (בסרט השלישי) את ההשפעה של השגרה השוחקת על המשיכה והתשוקה ורואים איך נראית באמת אהבה, על כל המורכבויות שלה.

ספרו הקלאסי של האינטלקטואל האמריקאי אלאן בלום כולל ביקורת מעמיקה על מגמות אנטי-אינטלקטואליות בחברה האמריקאית ובאקדמיה האמריקאית, וטיעונים בעד חשיבותה של המסורת האינטלקטואלית ושל הגישה הפרטיקולרית בחינוך ובתרבות (בלום דוגל ברעיון של חינוך על פי "הספרים הגדולים" בתרבות המערבית). לפי בלום, אחת הבעיות שמובילה לדלדולה של הרוח באמריקה היא קידוש הרלטיביזם, שמזיק בכך שהוא לא מאפשר יעדים חברתיים וחזון מאחד, אשר הכרחיים כדי לקיים "אמנה חברתית", ולפי בלום "מה שיש לאמריקאים הצעירים היום הוא, למעשה, הכרה עמומה בכך שקיימות תרבויות רבות, ונלווה לכך מוסר השכל מתקתק, הנובע מאותה הכרה שלפיה, אם רק ננהג בצורה סובלנית, אז כולנו נסתדר". באופן אישי, אני לא לגמרי מתחבר להשקפת העולם של בלום, ויחד עם זאת, אני חושב שכדאי לכל אחד להכיר היטב את הגרסאות המעמיקות יותר של האידיאולוגיה שלה הוא מתנגד. כך, נחדד את השקפת עולמנו שלנו עצמנו, ואנחנו גם עשויים לגרום לאחרים להבין לְמָה בדיוק אנחנו מתנגדים או להשתכנע מחלק מהנקודות – זו לא בושה. בכל אופן, "דלדולה של הרוח באמריקה" של בלום הוא ללא ספק מהגרסאות המעמיקות והמתוחכמות של הגישה הפרטוקלרית, ולכן אני ממליץ על הספר הזה בלב שלם.

בפודקאסט הזה ד"ר מיכה גודמן משוחח על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית: על הרב קוק והשפעתו על הציונות הדתית, ברל כנצלסון והשפעתו על השמאל, תתי הזרמים במגזר החרדי, השינוי בחברה הערבית, איך השמאל והימין השתנו במהלך השנים, ואם יש בכלל הבדל בין הימין לבין השמאל. אפרת רוזנברג-שפירא, שמגישה יחד עם גודמן את הפודקאסט, אומרת ש"כשמיכה מדבר על חרדים הוא חרדי, כשהוא מדבר על ערבים הוא ערבי, כשהוא מדבר על השמאל הוא שמאלני וכשהוא מדבר על הימין הוא ימני", וזה, בקצרה, מה שאני אוהב בפודקאסט; יש בו ניסיון להבין, באופן אמפתי ולא שיפוטי את הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה, ואת השורשים העמוקים שלהם. זהו מצרך נדרש בעידן של סיסמאות, התנגחויות בטוויטר ופוליטיקה לעומתית.

ספר זה עוסק בסודותיהם הכמוסים ביותר של המספרים הראשוניים באופן כללי ובחיפוש אחר פתרון לאחת התעלומות המתמטיות הגדולות ביותר – "השערת רימן". מחבר הספר הוא פרופסור למתמטיקה ואוהד מושבע של "ארסנל", אשר מקדיש לא מעט מזמנו לפופולריזציה של המתמטיקה. החל מ-2008 הוא משמש ראש הקתדרה להבנה ציבורית של המדע באוניברסיטת אוקספורד (החליף את ריצ'רד דוקינס). לדוברי שפת המתמטיקה צפויה הנאה גדולה.

ישראל היא מעצמת על בכל הקשור בתורת המשחקים, ובין כל הספרים בנושא שנמצאים במרתפי, ספר זה, שנכתב על ידי שלושת הפרופסורים בני ארצנו, הוא לדעתי המשובח מכולם. אין זה ספר הפונה לקהל הרחב – תואר שני במתמטיקה הינו דרישת מקדמית להבנתו. אולם מי שעומד בדרישת הסף ומעוניין להכיר ולהבין את הפורמליזציה המתמטית הנמצאת בבסיסה של תורת המשחקים, חייב את הספר בספרייה.

לאחר כמה עשורים חזרתי שוב לספר קטן זה, אשר דן בכל הנושאים הגדולים: אהבה, חמלה, מוות, יתרון החוכמה ועוד. הספר נכתב ב-1958 ולא איבד מקסמו. עלילת הסיפור מתמקדת בצ'ארלי, בעל מנת משכל 68, אשר עובד כשרת בבית חרושת. על אף מגבלותיו הוא לומד בעמל רב קרוא וכתוב. בבית החרושת משמש צ'ארלי מושא ללעג מתמיד, אך הוא אינו מבין זאת וצוחק עם הצוחקים עליו. יום אחד מוצע לצ'ארלי להשתתף בניסוי מדעי – לעבור ניתוח שמיועד לשלש את מנת משכלו ולהפכו לגאון. מי שקרא את הסיפור, לא ישכח אותו; מי שלא קרא, זה הזמן לעשות כן.

זהו הספר האהוב עליי מכול. מאות תובנות מעמיקות על זמן, זיכרונות, מוות, ידידות, צביעות, אהבה, קנאה, הבלים, רגשות ותשוקות, פזורות בין אלפי הדפים (בגרסה האנגלית שברשותי קרוב ל-4,000 עמודים) של יצירה מונומנטלית זו, שהיא מעין גן קסום המוקף בחומה גבוהה במיוחד, כך שרק מי שישקיע מאמץ רב יוכל לראותו. פרוסט ידע כי החיים מלאים בסתירות ושלעיתים היפוכה של תובנה עמוקה הוא תובנה עמוקה ואמיתית לא פחות. הינה שני משפטים המופיעים ברומן במרחק קצר זה מזה:

א) אין אנו מודעים לאושרנו. תמיד אנו אומללים הרבה פחות ממה שנדמה לנו.

ב) אין אנו מודעים לאומללותנו. תמיד אנו מאושרים הרבה פחות ממה שנדמה לנו.

הספר גם מלא הומור משובח לכל אורכו. "אין בך טיפת שמחת חיים. היינו יכולים לבלות יחד ערב נפלא", למשל.

במחשבי נמצא קובץ שנקרא "בעקבות האהבה האבודה" והוא מכיל 267 עמודים של תובנות על אהבה – תובנות שאהבתי במיוחד בספרו של פרוסט. זהו ספר בפני עצמו. דרך אגב, פרוסט נאלץ להוציא לאור על חשבונו את הכרך הראשון של הרומן. לשמחת רבים הוא נולד למשפחה יהודית אמידה שיכלה להרשות זאת לעצמה, כי העורכים והמבקרים לא אהבו את שקראו.

כדי לפענח את סוד קסמו של הפילודוב השמנמן, שראשו מלא בנסורת, צריך כנראה סדרת ספרים או סדרת הרצאות.

את הספר הזה "Ecce Homo") בשמו המקורי) כתב ניטשה ב-1888 והוא למעשה ספרו האחרון. אחד הרעיונות שריגשו אותי במיוחד בספר זה הוא שאמת המידה שלפיה ניטשה מעריך את גדולתו של אדם היא הAmor Fati- – אהוב את גורלך. האיש הגדול ובעל הרוח האצילה אינו רוצה לשנות דבר בחייו, לא בעתיד ולא בעבר. האיש הגדול לא רק עומד איתן מול כל המתרחש, אלא הוא גם באמת ובתמים אוהב את כל מה שקורה לו ואת כל מה שהוא עושה, בדגש על המילה "כול". ניטשה אף מציע נוסחה לגאולת האדם: במקום לומר כך זה היה, אמור – כך רציתי שיהיה!

מבין ספרי היהדות הרבים שקראתי השנה, זהו הספר שריגש אותי במיוחד. העיתון "טיים" הגדיר את הרב אבן-ישראל (מפעלו הגדול הוא תלמוד מבואר הידוע כ"תלמוד שטיינזלץ") כ"חוקר של פעם במילניום". הרב אבן-ישראל הוא חתן פרס ישראל למדעי היהדות. הספר כתוב בשפה פשוטה ויפה. בחרתי ממנו שתי תובנות: האחת, "סוד אמיתי הוא סוד גם כאשר הוא גלוי לכול". השנייה, "בתפישת העולם היהודית, מי שחש הרגשה של גמר, של אור גדול מלמעלה המביא אותו אל השלווה והמנוחה, נחשב לאדם שכנראה תעה בדרכו. רק כאשר האור, המבהיק לו יותר ויותר, נראה לו גם מרוחק יותר ומושג פחות, בפער שאיננו ניתן לגישור, אות היא לו שאולי איננו תועה, שעדיין הולך הוא בדרך של תשובה".

סרט צרפתי משנת 1945 על פי תסריט של ז'אק פרוור, שעוסק במורכבות האהבה, בחופש ובנשים חופשיות וגם במשפחתיות ובתלות רגשית. השחקנים מופלאים וגם הבימוי והצילום. המשפט שנותר איתי לאור המורכבות המוצגת בסרט הוא דווקא כמעט משפט הסיום של הסרט, שנאמר מפי אחד מהשחקנים הראשיים:"Cest si simple l'amour" , אהבה זה כה פשוט". כי זה באמת ככה. זה כל כך פשוט וכל כך מורכב…

הספר עוסק בשני חברים המבטאים שני קצוות לכאורה של הקיום האנושי – הנזיר והאומן, הרוחניות והרציונליות בצד האחד והיצירים והמיניות והיצירה בצד השני. כמו חלק גדול מספריו של הסה הספר הוא בעצם דיון פילוסופי עמוק בסוגיות של אומנות, מיניות, אהבה ורוחניות.

זוהי יצירה שהופכת את ספרי הבשורה של הברית החדשה על פיהם: ספר שמתוך ידע רב בבשורה הנוצרית מעביר ביקורת נוקבת על הנצרות, ההיפוך המענג בחריפותו מאלוהי התנ"ך והברית החדשה לאל פוגעני ומרושע שהשתמש בישו כבכלי. כל מי שמכיר את הבשורות המקוריות יתענג על הפרשנויות וההיפוכים שסרמאגו עושה בבשורות המקוריות כדי להעמיד למשפט הקורא את אלוהי התנ"ך.

אם צריך לתאר את העלילה של "הרג קומנדטורה", הרי היא זו: צייר דיוקנאות שאשתו עזבה אותו מוצא את עצמו משגיח על ביתו של צייר יפני מפורסם, מוצא ציור משונה שמתעורר לחיים ומוביל את הגיבור – דרך העל טבעי והטבעי כאחד – לגילוי עצמי מחודש. אבל אצל מורקמי, העלילה היא רק חלק קטן מהמכלול. הריאליזם הפנטסטי שנלקח אצלו כמובן מאליו, הבנאליות (וגם היופי והכוח) של פעילויות יום יומיות, המוזרות האלגנטית של הנפש האנושית – כל אלו משחקים אצלו תפקיד לא פחות חשוב מאשר הסיפור עצמו.

מורקמי מרבה לתאר בספריו את מלאכת הכתיבה עצמה. בספר זה הוא עובר לתיאור מעמיק ויפהפה של האומן דרך אומנות הציור. בסדרה של תיאורים מבריקים ומרגשים, הוא תופס את נפש האומן בזמן הפעולה ומתאר בדיוק יוצא דופן את כוחה של האומנות לשחרר את נפש היוצר אותה.

מורקמי, אחד מחשובי הסופרים היפניים בעת החדשה, וּודאי המפורסם שבהם (והפופולרי ביותר במערב), מניח לפנינו עוד יצירת מופת, שמותחת את הקו המקשר בין בדידות לאהבה, בין יצירה לגילוי, בין אובדן למציאה. כרגיל אצל מורקמי, אין תשובות – רק שאלות. אבל הוא מכוון את הקורא לשאלות החשובות ביותר בחיינו, ומה צריך עוד?

איך על בני אדם להתנהג כשהציוויליזציה סביבם מתפוררת? ומהו כוחה של האהבה לטעת סדר בכאוס? איאן פירס מספר שלושה סיפורי אהבה מורכבים, המתרחשים בשלוש מהתקופות החשוכות בהיסטוריה – נפילת האימפריה הרומית, המגפה השחורה והכיבוש הנאצי של אירופה, כולם מתרחשים באותו המקום. ביד אומן שוזר פירס את הסיפורים זה בזה, ומניח לקורא להרהר במתח בין החובה האישית לבין משאלות הלב, בכוחה חוצה-המאות של האומנות, ובחשיבותן של הפילוסופיה ושל התרבות. את כל זה פירס מגיש לקורא בכתיבה קולחת,

פרופ' ראס רוברטס, חבר סגל מכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד (ומהשנה נשיא מכללת שלם בירושלים), מגיש "שיחות לסקרנים", עם יותר מעשר שנים של מפגשים מעולים. רוברטס מארח סופרים, אנשי רוח, אנשי אקדמיה והוגים, ודן איתם בנושאי התמחותם. כלכלה, פילוסופיה, תרבות, מדע, חינוך, פסיכולוגיה – כמעט כל נושא שאפשר להעלות על הדעת: מביקורו של לאונרד כהן בישראל בזמן מלחמת יום כיפור (פרק שהשאיר אותי דומע) ועד למה אנשים שונאים את קני G, מהבעיות הגדולות של המתמטיקה ועד מה זה מיתון, מתי טוב לצוד קרנפים, ולמה לקרוא שייקספיר בבתי כלא זה מצוין. כל פרק מאופיין בסקרנות הייחודית של רוברטס (וכמובן בידע שלו בכלכלה), בדגש נפלא על הזווית האנושית. בכל שבוע עולה פרק חדש, שמאפשר לימוד מעמיק, נקודת מבט חדשה ופתח לסיפוק הסקרנות.

"הֵם לֹא יֵדְעוּ זִקְנָה, וְאָנוּ שֶׁנּוֹתַרְנוּ נִזְדַּקֵּן,

שָׁנִים לֹא יְבַלּוּ אוֹתָם, וְאוֹר נָגְהָם לֹא עוֹד יֻכְתַּם.

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְעֵת יֵעוֹר הַשַּׁחַר,

אָנוּ נִזְכֹּר אוֹתָם."

בית זה, הרביעי במספר, מתוך שירו של לורנס בניון "לנופלים"("For the Fallen") , מוקרא בכל טקס זיכרון לחללי המלחמה הגדולה, שתמה בחודש שעבר לפני מאה שנים. מוזיאון המלחמה האימפריאלי לא הציב תנאים בפניו של הבמאי הניו-זילנדי פיטר ג'קסון, מי שזכה לתהילה כשביים סדרת סרטים בעקבות ספריו של בוגר המלחמה הגדולה ג'ון רונלד רעואל טולקין. למוזיאון הייתה רק בקשה אחת – בוא ועשה משהו עם חומרי הארכיון שלנו.

ג'קסון, שסבו לחם אף הוא במלחמה בשורות הצבא הבריטי, החל בתהליך ארוך של צפייה, עריכה ושחזור של מאה שעות המכילות חומרים מקוריים שצולמו בזמן המלחמה. לתוצאה, שיצאה לאקרנים החודש, קרא בשם "They Shall Not Grow Old", המילים הראשונות משירו של בניון.

ג'קסון לקח את מאה שעות חומרי הגלם, ובעזרת סטודיו העריכה הוויזואלית שלו הביא אותם אל המאה ה-21. התוצר, שאותו אפשר לראות בבתי הקולנוע בעולם ובתקווה גם בארץ, לא דומה לשום סרט תיעודי על מלחמת העולם הראשונה שראיתם עד היום.

את מלחמת העולם הראשונה בצבע כבר ראינו בעבר. הסדרה הדוקומנטרית "World War 1 In Colour" הופקה ושודרה כבר לפני 15 שנים. ג'קסון לא עצר רק בצביעת התשלילים הישנים. בעבודת נמלים שארכה שלוש שנים, הוא דאג לצבוע את הסרטים המקוריים, לנקות את פגעי הזמן ולתקן את הגרְעוּן של התמונות. גם בזה לא הסתפק ג'קסון. אחת הבעיות שהופכות את הסרטים הישנים למזוהים כל כך היא מספר התמונות לשנייה. על מנת שהעין האנושית תחווה רצף של תמונות כתנועה חלקה, מקובל לצלם סרטים במהירות של 24 תמונות לשנייה. אולם הסרטים שצולמו במלחמת העולם הראשונה צולמו על ידי מצלמות שהונעו בכוח ידית שסובב הצלם, והם כוללים כ-10–17 תמונות לשנייה. לכן, הדמויות בסרטים הישנים נראות כאילו הן קופצות או מהלכות בהילוך ברווזי. בעזרת גרפיקאים ומחשוב רב עוצמה יצר ג'קסון תמונות חדשות והעמיד את חומר הגלם כולו על 24 תמונות לשנייה. ג'קסון הוסיף עומק לתמונות ותנועות מצלמה.

ג'קסון לא הוסיף לסרט קריינות, אלא השתמש בהקלטות מקוריות של בוגרי המלחמה, שהוקלטו למטרות תיעוד בתחילת שנות השישים. לא גנרלים, לא מנהיגים ולא מדינאים, אלא רק טוראים וסמלים, חיילים פשוטים, אזרחים לשעבר, שהתנדבו, התגייסו וגויסו, ונשלחו אל התופת מלאי ציפייה ותום נעורים.

בעזרת צוות של קוראי שפתיים משפטיים, הצליח ג'קסון לשחזר מה אמרו החיילים כשתועדו לסרט האילם לפני מאה שנים. צוות מדובבים וטכנאי סאונד שחזרו את הקולות בדיוק היסטורי, והשלימו את החוויה.

התוצאה היא סרט ממלחמת העולם הראשונה שנראה כאילו צולם לפני כמה ימים.

הסרט המוגמר,"They Shall Not Grow Old" , אינו רק הישג טכנולוגי, ולא "סתם" עוד מופת קולנועי; הסרט ששחרר ג'קסון הוא יצירה בעלת חשיבות היסטורית ועתידית.

במוזיאון בעיר בָּאיֶיה (Bayeux) שבנורמנדי מוצג שטיח באורך 70 מטרים. הוא מכונה שטיח, למרות שלמעשה זוהי רצועת פשתן ארוגה ברוחב מטר וחצי ובאורך 70 מטרים. ב-1077 נרקמו על רצועת הפשתן 58 סצנות שמתארות את עלייתו של וויליאם הכובש לכס האנגלי, את המאורעות המקדימים ואת קרב הייסטינגס עצמו, שהתרחש 11 שנים לפני יצירת הרקמה.

עבור בני התקופה, ולאורך מאות שנים לאחר מכן, נחשב השטיח לעבודה מדהימה, תיאור ריאליסטי, חי ועוצר נשימה של ההיסטוריה. בעיני המתבונן בן המאה ה-21, השטיח נראה כעבודה ילדותית, דו ממדית, אימפרסונלית וסמלית שאפשר ללמוד ממנה הרבה, אבל לחלוטין לא נראית כמו תיעוד. שטיח באייה מרתק, מסקרן, לפעמים משעשע, אך ודאי שלא מייצר סערה או תחושה חיה בליבו של הצופה המודרני.

האשמה אינה בשטיח ולא ביוצרו. אלא בעינינו, שהתרגלו לראות צילומים, סרטים וחוויות מתועדים בסרט או בצורה דיגיטלית, בבואה מדויקת של האירוע, כפי שהונצח על ידי האור עצמו, על סרט צילום או על חיישן ממוחשב. כשאנו מביטים בתחריטים ממצרים הפרעונית אנחנו מרגישים שאנחנו צופים ביצירת אומנות או במסתורין דתי איקונוגרפי. עבור בן התקופה – זו הייתה מהדורת חדשות.

כולנו פתחנו את האלבומים של סבא וסבתא, הבטנו בתמונות בשחור-לבן או גווני חום, ומבעד לטשטוש, לקמטי התמונות ולערפל הזמן זיהינו את הדמויות, אולי אפילו ראינו את עצמנו בהן. על אף ההתקדמות המדהימה שחלה בעולם הצילום במאה השנים האחרונות, אנחנו, בני המאה ה-21, מסוגלים עדיין לצפות בסרט שצולם לפני מאה שנים, ולזהות את האנושיות של המצולמים, למרות היעדר הצבע, למרות הפריים המלוכלך, ולמרות ההליכה הקופצנית והמגושמת.

מאה שנים מלאו לסיומה של המלחמה הגדולה. אחרונת החיילים שלקחו בה חלק, פלורנס גרין, הצטרפה לחבריה הנופלים ב-2012. וכמו העדים למלחמה, היכולת האנושית לזהות את אנושיותם של המצולמים בסרטים מימי המלחמה גם היא הולכת ונאספת אל השכחה. לבן המאה ה-22 שיציין את יובל המאתיים לתום המלחמה הגדולה, ב-11.11.2118, ייראו הצילומים הישנים כמו שטיח באייה משעשע, לא ריאליסטי, ומאוד לא אנושי.

מה שעשה פיטר ג'קסון בסרט שיצא החודש לאקרנים, הוא ליישר קו. הוא הביא את המראות הנשכחים של המלחמה והציב אותם על רף הריאליזם של המאה ה-21. מכאן יתחילו התשלילים להתיישן, שנה אחר שנה, אך עדיין יהיו בבחינת מציאות מתקבלת ואפשרית, גם במאה השנים הבאות.

הבית משירו של בניון שממנו נלקח שמו של הסרט עוסק בנו, ובדרך שבה אנחנו, הנותרים, בני המזל שלא נפלו במלחמה ולא חוו את מוראותיה, נזכור את אלו שהלכו לבלי שוב. אלו שנחים לעד בשדות פלנדריה, בגבעות גליפולי, באלפים האיטלקיים, במצולות הים הצפוני או בדיונות סביב באר שבע.

הבית האחרון בשיר עוסק בבני העתיד, בימים שעוד נכונו לעולם, אחרי מות כל הלוחמים, אחרי כלות כל העדים, ואחרי שאנחנו, חוגגי המאה, ניעלם גם אנחנו ונעטה את שמלת החול של הזמן.

"כְּכוֹכָבִים שֶׁעוֹד יַזְהִירוּ וְאָנוּ כְּאָבָק נִפְרַח,

בְּצַעַד סָךְ יִצְעֲדוּ בִּשְׂדוֹת רָקִיעַ זוֹהֲרִים.

כַּכּוֹכָבִים אוֹרָם זָרוּעַ, עֵת עָלֵינוּ עֲלָטָה,

עַד בּוֹא תֹּם, עַד בּוֹא תֹּם, יִהְיוּ הֵם נוֹתָרִים."

נדמה שמלחמת העולם השנייה נמצאת בראש רשימת רבי המכר של ספרי ההיסטוריה הפופולרית כבר מאז מאי 1945. ספרים על אדולף היטלר עצמו – הו, זו כבר אובססיה. כמו הוספת אות קבלית לשם, הוספת שמו של פיהרר גרמניה לכותרת ספר היא סגולה בדוקה להצלחתו במכירות. ואם כבר לצלול לדמותו של היטלר, הלא ישנה השאלה שבוערת, דוקרת וזועקת – למה? רבים ניסו לענות על השאלה, אולם ככל שיומרתו של הספר רבה, כך התועלת בו מפוקפקת. אחרי שלושה או ארבעה פרקים, הקורא חש את רגליו מתנתקות מקרקע העובדות, והטקסט מסחרר אותו בינות ענני ספקולציות, השערות, והשערות שמונחות על עבי ספקולציות. נדמה לקורא הפשוט, שיותר משהקריאה על היטלר ממכרת, הכתיבה עליו נרקוטית לא פחות. הכותבים צוללים לניתוחי אישיות פסאודו-פסיכולוגיים, נשענים על שמועות, וכלהקות של כלבי רחוב מסתערים בשיניים חשופות על כל שבב עצם עובדה שאפשר לתלות בה טראומה, שיגיון, פגיעה נרקיסיסטית או פתולוגיה. אולם בדרך העולה אל המסקנות, הדרך עצמה נזנחת.

ב-2010 פרסם ההיסטוריון הגרמני תומס ובר את ספרו "המלחמה הראשונה של היטלר – אדולף היטלר, חיילי רגימנט ליסט ומלחמת העולם הראשונה". היה זה מסע איטי בעקבות מסמכים, עדויות ויומנים של מסלול השירות של אדולף היטלר במלחמת העולם הראשונה. בפעם הראשונה הונחה בפנינו הדרך גלויה, בהירה, ושרטטה את הימים והאנשים שהקיפו את היטלר באירוע שהוא הצהיר כי עיצב את חייו ואין חולק שהשפיע עליו עמוקות. אולם למרות ההצהרות הקודמות, איש לא טרח לפרוש חוויה זו בפני הקורא בצורה שמלמדת על הנושא עצמו. מה היטלר בעצם עשה במלחמת העולם הראשונה? מה הוא חווה? מי היו האנשים סביבו והאם התיאור הקצר יחסית של חוויית המלחמה שלו, כפי שהוא מופיע בספרו "מיין קאמפף", מדויק? מהו בעצם תפקידו של רץ חטיבתי? עד כמה היו הפציעות שלו מסוכנות? האם הוא היה ראוי לעיטורים שלהם זכה, ואיך העביר את הזמן הפנוי? שבע שנים לאחר מכן, הוציא ובר ספר נוסף, "להיעשות היטלר: יצירתו של נאצי". הפעם הוסיף ובר לשרטוט החד והמדויק שלו גם את שנותיו של היטלר בווינה ובמינכן כנער צעיר, ואת שנותיו אחרי המלחמה, עד להפיכתו למנהיג המפלגה הנציונל סוציאליסטית. בלי יומרות, בלי נבכי נפש שמתגלים, בלי הבטחות סרק לגילוי הסוד הגדול, פשוט תיאור של הדרך. והדרך מרתקת. הקורא מכיר לפתע נער שלא רק שלא סלד מיהודים אלא שרבים מחבריו היו יהודים, שלא הביע שום עניין בפוליטיקה, לאומנות או אלימות. הקורא מתוודע לפתע לגבר צעיר נטול עבודה, חברים, כסף או משפחה, שמנסה בכל מחיר להישאר בצבא, המסגרת היחידה שהעניקה לו מיטה ולחם. ואם צריך לשרת משטר קומוניסטי בדרך? גם את זה הוא עושה. מבט ישיר על הדרך שאותה עבר אדולף היטלר מגלה לקורא כי המפלצת עצמה היא אולי אותה מפלצת, אולם בניגוד למקובל, צבעיה לא עזים כשחשבנו, ושיניה קהות בהרבה.

סרט תיעודי שעוקב אחר חייה של הסטנדאפיסטית המעולה טיג נוטארו בתקופה של משבר גדול. מכיוון שנוטארו היא אישה כל כך מבריקה ובעלת נקודת מבט יוצאת דופן על העולם (חפשו את הספשלים שלה), גם הסרט הזה, שכולל בין השאר סרטן, בעיות פוריות ומוות, מצליח להיות לא רק מרתק ונוגע ללב, אלא גם מצחיק בצורה בלתי רגילה.

מלבד שירים, השאירה שימבורסקה אחריה גם תענוגות אחרים. למשל הספר הזה, שמאגד טורים שכתבה בעיתון; בכל אחד מהם חלקה את רשמיה הבלתי מחייבים על ספר שיצא לאור ונשלח אל המערכת. המגוון והאקלקטיות – בין השאר היא כותבת שם על הספרים "חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה", "ציפוי קירות הבית בטפטים" ו"ילדותם של בעלי החיים" – מאפשרים לשימבורסקה לכתוב על הדבר שהכי מעניין לכתוב עליו, על החיים, והכל בהומור, בחוכמה ובמקוריות אין קץ.

סדרה של מתן יאיר, שלא זכתה לתשומת הלב הראויה לה. מורה צעיר (תומר קאפון) משלים הכנסה בשיעורים פרטיים, ורוקם מערכות יחסים – לפעמים בלית ברירה – עם תלמידיו, משפחותיהם והעולם שממנו באו. מתן יאיר כותב הרבה על מורים, גם ביצירות קודמות, ותמיד בדיוק יוצא מן הכלל ובאופן שמאיר את הרוח האנושית באור בלתי צפוי.